כיצד להפוך ערי פיתוח בפריפריה לערים גדולות וחזקות?
במקום "לירות לכל עבר"- שכל עיר תתמחה במוצר או בענף מסוים שיבדל וישדרג את אותה עיר. דוגמא מצוינת לכך הינה טל אוחנה, ראש המועצה החדשה של ירוחם, שמשווקת את היישוב כ"בירת הקנאביס" הישראלי, רעיון גאוני ללא ספק.
לשקר, מה לעשות, אין רגליים. ממשלות ישראל לדורותיהם יכולות בזו אחר זו לשבח, להלל, לקלס ולהאדיר את מה שקורה בפריפריה בכלל ובערי הפיתוח הוותיקות בפרט, אולם המציאות, נכון להיום, מלמדת על פער גדל והולך בינן לבין "מדינת תל אביב"
הפער הזה הינו תרבותי, סוציו-אקונומי, תעסוקתי, אורבני ובראש וראשונה תודעתי מובהק. ילד ממוצע שגדל בקרית שמונה בצפון או אופקים בדרום, יודע שלגור או לעבוד או לבלות או לקנות בתל אביב זה "חלום הוליוודי".
נכון. ישנם גם יוצאים מן הכלל ותמיד הנטייה היא להבליט את אותם סיפורי הצלחה, מאינטל ועד בכלל, אולם הם בעליל יוצאי דופן ואינם מייצגים כלל ועיקר את התהליכים שקרו במדינת ישראל במהלך 70 השנה האחרונות.
כיזם, לטעמי, יש לנו חובת שליחות מוסרית לתקן את אותו מעוות, להפוך את מה שקראו (ולעיתים קרובות נקראים גם היום..) "עיירות פיתוח", ולהפוך אותן לגדולות וחזקות, כלכלית, אורבנית, סוציו-אקונומית וגם, ובעיקר, תודעתית.
הטעות הראשונה של המתכננים, החל משנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, וכלה בימינו אלה, היתה בהסתכלות ה"כמותית". הנחת היסוד היתה, החל ממבצע "מן העיר אל הכפר" בשנות המדינה הראשונות, היתה שככל שצעירי הדור החדש ינהרו יותר בהמוניהם אל הערים החדשות, כך הן יפרחו וישגשגו.
בפועל קרה בדיוק להיפך. דוגמא מצוינת לכך מהווה העיר ערד שהוקמה ב-1962 כ"עיר פיתוח לדוגמא", והאב המייסד שלה, בייגה שוחט, ממנהיגי האומה ושר האוצר המיתולוגי, ראה בה דגם מוצלח ליישוב הנגב באוכלוסייה חזקה.
כיום, כמעט 60 שנה אחרי, ערד עודנה מקרטעת, סובלת מהגירה שלילית של אוכלוסיות חזקות, לטובת אוכלוסיות מוחלשות שמגיעות אליה, בעיות כלכליות, חברתיות לא פשוטות ומיתוג שונה לחלוטין ממה שהיה בשנותיה הראשונות.
וגם אם ננתח מקרים "יותר מוצלחים", של עיירות שגדלו עם השנים, והגיעו אליהן מפעלי הייטק מובילים, דוגמת קריית גת, חצי שעה בסך הכל ברכבת מהירה לתל אביב, נמצא כי המציאות עודנה רחוקה מאוד מהאידיאליזציה ששוטפים אותנו בה מנהיגי האומה ומקבלי ההחלטות למיניהם.
על כן, הנני ממליץ בחום לראשי העיריות בפריפריה, ל"חשב מסלול מחדש" וללכת לא על "כמות", אלא על "איכות" וקונספציה נכונה שתשדרג את כוח המשיכה של אותן ערים.
בראש וראשונה שומה עליהן ללכת על "שימושים מעורבים", מגורים, מסחר, בתי קפה ומשרדים בתכנון השכונות החדשות, כמו גם לנסות במקביל ללכת על התחדשות עירונית כוללת במרכזיהן. פעולה משולבת זו תביא ל"מתיחת פנים" משמעותית הן בחתך האוכלוסייה והן בעצם חיי יומיום איכותיים ועשירים הרבה יותר.
בד בבד, בנושא התעסוקתי, הצעתי הינה, במקום "לירות לכל עבר", שכל עיר תתמחה במוצר או בענף מסוים שיבדל וישדרג את אותה עיר. דוגמא מצוינת לכך הינה טל אוחנה, ראש המועצה החדשה של ירוחם, שמשווקת את היישוב כ"בירת הקנאביס" הישראלי, רעיון גאוני ללא ספק.
נקודה שלישית, וכאובה, מהווה המרחק הפיזי בין הפריפריה לבין "מדינת תל אביב". גם השדרוג במערך הרכבות בעשור האחרון היה ברוב המקרים בבחינת "מעט מידי" ו"מאוחר מידי". הפתרון, לטעמי, הינו במערך אוטובוסים קלים, מהירים ומסובסדים על די המדינה(BRT) שינועו 24/7 על נת"צים מוגדרים בצירים מרכזיים דוגמת כביש 6, 4 וכו' וייהנו מעדיפות.
ונקודה אחרונה: לא ניתן בעליל להפוך את ערי הפיתוח ל"חלופה" לתל אביב, אבל בהחלט ניתן ואפשר להפוך אותן למקום איכותי לגור בו ולכן, יש לשים דגש ולתת תשומת לב מירבית ל"פרטים קטנים" דוגמת פארקים וגינות ציבוריות, מדרכות רחבות, מסלולי אופניים היקפיים (כן, כן!), מסלולים בטוחים להולכי רגל, אלמנטים של מים ואמנות דוגמת פיסול סביבתי, יכולים גם יכולים לעשות את ההבדל הקטן.
